אלוהים לא מרחם על הערסים והפרחות: תשובה לניב שטנדל על החיבור בין ערס פואטיקה וארז ביטון

בסאונה עם מייקל שייבון

גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.

בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.

אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.

לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.

"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0

הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.

וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.

אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

*

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הטור החדש שלי, "מה מצחיק בפרק של "היהודים הבאים" על העלאת יהודי אפריקה":

*

אני כה שמח שעשו חיבור ב"תרבות ספרות" בין "ערס פואטיקה" ובין "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" וכך נכתבו במאמר:

שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.

עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.

טורים נוספים:

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי

• זוג מהגרים איראנים בברלין

• פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין

• מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

• מצרים בין קרויצברג ונויקלן

•  סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

•  אלוהים אדירים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

•  העיתון העברי שמלמד אותנו על המהגרים החדשים בברלין

• להיות ברלינאי-ישראלי

•  מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה

• ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה

• המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

•  איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי

•  מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי

•  הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם

•  טילים לא נופלים על ברלין

•  מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

• ראיון במגזין שפיץ בברלין עם שירים מהספר וסיכום שירת הגלות,  וצילומים נהדרים של כפיר חרבי

•  ספר שירים דיגיטלי: פרידה בברלין

•  הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד

•  מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

•  מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות

•  ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית"

•  סוכות, גלות וברלין

•  כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

סיפורים

• הייתי קבורה כשנפגשנו
• הפרעת אכילה שפעם הכרתי
• שאריות מהספר המקולל
• נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן
• בכל רעל יש יותר מדי קסם
• לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה
• פורטונה לא גרה בקומה ה-23

בשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" - לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.

הנה הדברים שמסרתי לרוויטל מדר בכתבה החוגגת שנתיים לאירועי ערס פואטיקה Ars poetica שהיה לי הכבוד להופיע איתם עד מהרגע הראשון ועד שנסעתי וגם כשחזרתי לביקוריי. היה לי הכבוד לסייע עם האסופה הראשונה שעדידושקה ערכה וגם להכיר את הדור החדש של השירה בישראל. הכותרת של עיתון "הארץ" מאוד צינית ומקווה שתשתנה, אבל אנו כבר התרגלנו לדרך בה קשה לקבל את ה"גוף הזר".. (: מקווה שיבואו עוד שנים של יצירה ערספואטיקה, כי חיכינו לדור הזה!

אין ביקורת נייטרלית

נתחיל שמצאתי את עצמי בויכוח בדיוק על ערס פואטיקה ועניתי לאחד ממבקריה (ניב שטדנל) והוא אפילו ענה לי בתוך התגובות למאמרי. אבל אני יותר מוצא את עצמי מתווכח איתו בשאלת הביקורת על השירה. שהיום איני מוצא מקום לכתוב על אסטתיקה ויותר על הפוליטיקה של המילה. כי העיסוק בפורמאליזם, אסטתיות וכדומה הוא עיסוק שלדעתי מחביא שאלות לא נייטרליות בשיח. ובכל מותר ורצוי לבקר את ערס פואטיקה. אגב בדיוק עכשיו ראיתי שיצא עיתון 77 שמוקדש לפוליטיקה ושירה שהתייחסו גם לערס פואטיקה (ראיתי שהני זביידה כתבה מאמרון).

לדעתי ערספואטיקה מקבלת הרבה קיתונות של בוז, קנאה, וצריך להבדיל מביקורת לגיטימית. ביקורת היא דבר יפה כשהיא שמה בצד את הבוז, הקנאה. ההצלחה של ערס פואטיקה הביאה אותם למרכז הבמה בזמן קצר, ובדרך הנפלאה של הכתיבה שלהם הם הגיעו להמונים. הם כותבים בהיר ועל נושאים חשובים לציבורים שלמים בישראל, ולכן הצליחו להגיע לכל כך הרבה קהלים.

כל קבוצה שמצליחה בזמן קצר, ויש לה משימה חברתית, פוליטית ואתנית מקבלת קיתונות של בוז, קנאה ושליליות בישראל. כך היה כשהקמנו את גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة, וקראנו לעשות פוליטיזציה של השירה בישראל, ולהחזיר את שאלת הקהילתיות, והאחריות החברתית של השירה על הקונפליקטיים הבוערים. אז כתבו:

"על הקבוצה נמתחה ביקורת מצד משוררים, בהם יצחק לאור שטען כי השירה אינה יכולה לשנות, וש"ללמד ספרות בפריפריה יותר חשוב מאשר להקריא שירה מול מפעל פולגת". משוררים אחרים מתנגדים לשילוב בין שירה לפוליטיקה אקטיביסטית ורואים בשירה אמנות גבוהה שראויה להיות טהורה מפוליטיקה. אחרים מתנגדים לגישה הפתוחה והלא מסננת של הקבוצה, וטוענים כי יש לבחור משוררים רק על סמך איכותם, ולהתמקד במקומות האופטימליים להקראת שירה."

הדברים לא היו פשוטים יותר אז, היינו פחות פועלים בשאלה האתנית, אך דווקא בגלל ששברנו את הנייטרליות, האוטנומיה של אמנות לשם אמנות, היה לדעתי אחכ יותר קל, בהוצאת גרילה תרבות, להיות הראשונים לזהות את הפוטנציאל האמנותי הפוליטי המעולה של ערס פואטיקה ולהוציא את שתי האסופות וספרה הראשון.

פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר

הופעתי לראשונה עם עדי קיסר, ושלומי חתוכה בלילה השחור, שהנחיתי אירוע שירה, בבית אחותי – למען נשים בישראל לבקשת אופיר טובול. ועדי קיסר, שאלה אם היא יכולה להזמין אותי לאירוע הראשון ועד נסיעתי השתתפתי בכל אירועי ערס פואטיקה. אחרי חודש אמרתי לעדי שהאירועים שלה כל כך מעולים וחדשים והיא צריכה לאסוף חומרים, להוציא אסופה בהוצאת גרילה תרבות, ואמרתי לה שתוך שנה ההצלחה של ערס פואטיקה תהיה אדירה. ושנה אחרי היא שאלה איך ידעת.

קראתי מה שכתב אופיר משרקי, אך לדעתי הוא צימצם שוב את דמותם, שאל מדוע הם כותבים על הביוגרפיה של הההורים. אז כן, חשוב לכתוב על הביוגרפיה. מירי בן שמחון כתבה "וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית / בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֶיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי / מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס / וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמַּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. /"

המשימה של הכתיבה המזרחית היא להחזיר את הגוף המזרחי, להחזיר את האנושיות להיסטוריה, לזיכרון הקהילתי המשפחתי. לדרוש מהם שלא לכתוב על ההורים שלהם, או סבים שלהם – היא חוסר הבנה לדרך בה הודר הזיכרון המזרחי מההיסטוריה. ההחזרה להיסטוריה של הגוף המשפחתי נעשית בכל האמנויות.

לא ראיתי מעולם אמירה של ערס פואטיקה שהם לא מקבלים ביקורת. אבל לא תמיד אמן צריך להיות המבקר של יצירתו, ואם היה נערך למשל כנס אקדמי והדיון היה מקצועי, אז אפשרי בהחלט שהמשוררים ומשוררות היו משתתפים בשיח. אבל בגלל המרכזיות שלהם, כל משורר שרוצה לבנות את עצמו קופץ לשיח ומנסה לשלול אותם. בדרך שכתב עליה הרולד בלום:

"דרמה שבה משורר חדש ("בן") נאבק על מנת למקם את עצמו במקומו של מבשר ("אב") או יצירה ספרותית ("שיר-הורה") שקדמו לו."

מצחיק, בגרילה תרבות גם כשהיו זמנים של שקט, שלא עשינו שום אירועים, עדיין קיבלנו לא מעט ביקורות, מכל משורר חדש שהיה קופץ לזירה או מוציא ספר,או משורר ותיק היו שואלים אותו מה הוא חושב על השירה הישראלית של גרילה, והאם הוא מאמין בשירה, והוא היה צריך לעמוד מול מה שעשינו. והיום זה ערס פואטיקה (כמובן אין להשוות בינינו אבל אפשר לראות את הדרך בה ההיסטוריה חוזרת על עצמה).

הרבה מהמבקרים עושים הכללות ורואים שלא קראו למשל את ישראל דדון שהוא המבקר הכי חריף של ערס פואטיקה ותמיד נמצא על הבמה בכדי להראות שהוא רואה את גבולות השיח ומאתגר אותו עד תום

 

• לכתבה המלאה של רוויטל מדר שהתפרסמה לראשונה ב"הארץ"

*

הערה על המתים הטריים

מסכנים החיילים האלו ששילמו את המחיר של הפוליטיקה המפגרת. הרי היה ברור שאם מתנקשים בבכירי חיזבאללה ואיראן לא יישארו האחרונים חייבים. ואימותיהם, שכל השנים האכילו, דאגו, ליוו, בכו ביום אחד הכול נגמר בגלל הזכרים האלו והפוליטיקה המזויינת שלהם. האבל של האימהות לעולם לא יסתיים והפוליטיקאים ימשיכו הלאה, להתנהג כאילו הכול בסדר. אבל למשפחות האלו הלכו הילדים ולא יחזרו לעולם. ייתלו על הקיר במסגרת אבן וצער שאין לו סוף. יהיה זכרם ברוך.

שבת שלום

רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

• ממליץ לקרוא את הדברים שכתב מבקר השירה של "הארץ" – אילן ברקוביץ כקריאה שמסבירה מהי שירה אשכנזית

לאחרונה שפע וגם אבדה גדולה שלא תרפא

מתרגש מאוד שהספר למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים لماذا لا أكتب قصائد حب إسرائيلية נכנס לתוך תוכנית הלימודים. תודה לראובן מירן, רוני סומק ושבא סלהוב ולהוצאת נהר ספרים שהאמינו בשירים. לפני שנים נאמר לי על ידי מישהו שעבד במשרד החינוך שאין סיכוי שילמדו את שיריי. אך הנה גם הדברים הללו מתהפכים. ולראות את הנבחרת מימיני ומשמאלי, עדי קיסר, אלמוג בהר, ארז ביטון, אמירה הס, שלמה זמיר, לאה גולדברג, יהודה הלוי, רחל פרחי ועוד. ברכה על מי שהכניסו את הרוח החדשה ביניהם אלחי סלומון אושרה שייב לרר ונוספים נהדרים/ות. עוד חוזר הניגון… עדיין נותרו עותקים אחרונים בהוצאה. ובקרוב תצא מהדורה שנייה בהוצאת נהר ספרים!!! ותודה אחרונה לתנועה המזרחית שכמו במירוץ לפידים מעבירה את הלפיד מדור לדור.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד

וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי

כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט

אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל

לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,

עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה

וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא

אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר

עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה

וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה

לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

יִשְׂרְאֵלִיִּים.

אינס אליאס עיתונאית ב"הארץ" כותבת על ארבע שנים ל"ארס-פואטיקה":

"מבט מן החוץ עשוי לשפוך אור אף הוא על התמונה. ג'נין טורנאו מאוניברסיטת בזל כותבת דוקטורט על שירתם של חמישה משוררים שקשורים בצורה כזאת או אחרת ל"ערספואטיקה": תהילה חכימי, מתי שמואלוף, אלמוג בהר, רועי חסן וקיסר. המחקר של טורנאו עוסק בזהות בקרב הדור השלישי של המזרחים בישראל. פדיה מציינת כי משוררי הדור הזה מתאפיינים בדיבור כועס וישיר, דבר שלא היה קיים בדור הראשון והשני, וטורנאו מוסיפה כי כל אחד מהם בונה את הזהות שלו באופן שונה. כדוגמה היא מציגה את השיר "אני המזרחית" של קיסר אל מול השיר של חסן "מה מזרחי בך": "בעוד שקיסר מפרקת סטריאוטיפים בשיר הזה והופכת על פיהן את ההנחות המוקדמות בנוגע למאפיינים מזרחיים, חסן משתמש בשיר שלו כדי לפרק את ההגמוניה האשכנזית. ההגדרה העצמית שלו בשיר הזה מתרחשת בניגוד לאחר, האשכנזי"

"ערספואטיקה", לפי טורנאו, מתאימה ככפפה ליד למזרחים הצעירים, "שהפכו להיות חלק מהמרכז ומשלבים את שורשיהם המזרחיים עם הסוציאליזציה המערבית שלהם". כמוהם, "'ערספואטיקה' לא חייבת להיות זה או זה: היא משלבת שירה, ספוקן וורד, מוזיקה, פמיניזם, פוליטיקה ומסיבה" (גילוי נאות: גם כותבת שורות אלה נמנתה עם המשתתפים הרבים בערבי "ערספואטיקה"). טורנאו חוקרת במסגרת המרכז ללימודים יהודיים בעירהּ וכאשר ועדת פסטיבל השירה של בזל ביקשה מהמרכז לתרום סמינר, היא מספרת, "החלטנו מיד לנסות לפתוח את הראש האירופי למה שירה 'יהודית' יכולה להיות. הזמנו גם את עדי קיסר ואת מתי שמואלוף לדבר על השירה שלהם מול קהל בעיר של הקונגרס הציוני הראשון". לתפישתה, ההצלחה של "ערספואטיקה" קשורה גם באישיות של המייסדת שלו ונטייתה "לומר את דעתה ולעשות את מה שהיא מאמינה בו. היא יצרה סביבה תרבותית מזרחית שהפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות ומהחברה הישראלית כולה".

הנעורים שחלקנו ביחד

לעמית שני ז"ל
הנעורים שחלקנו ביחד
חוזרים אלי ברוורס
אני כולי נמס לתוכם
לא מתנגד
להיות עוד רגע אתך,
שם בנעורים בלי קץ,
בצהריי היום, קרית אתא
השמש מכה בראש המסטול שלנו
הכול צבוע בכתום
על המרפסת של הוריך, אנחנו שרים
בשני קולות את שיר הבכי של ניק קייב

אגיע לישראל ביוני להשתתף בפסטיבל ואודיע על הפרטים בקרוב. ספר השירה השישי אותו אני רוקח בשנתים האחרונות התקדם. הנה חלק מהשירים שהתפרסמו בבמות שונות:

• הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס, לא תפגוש עולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני
• והיינו כלבי רוח
• ואני מתחרט שפספסתי את הדרך ללבו
• איש שרייבה היבראיש
• המילים ערביות, המילים יהודיות

בקרוב אציג את הפרויקט לראווה.

שבת שלום!

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

• להוצאה.

העיתונאית מרים דגן, יצאה למסע בעקבות המזרחים בישראל, ראשית שוחחה עם ח"כ נורית קורן עם להקת AWA, אופיר טובול מתור הזהב – עכשיו תורנו, הזכירה גם את הפעילות המבורכת של ערס פואטיקה וגם שוחחה עימי על המצב היהודי-ערבי. למאמר